<h1>הרוקח סימן תצ"ז</h1>
<h2>דף לא.</h2>
יין של ישראל בכפר כותי אם ישראל דר באותו כפר ומפתח או חותם ביד ישראל מותר כרבי אליעזר דהלכה כוותיה. ואם הניחו בכפר וחתם החבית ועשה סימן על הדלת כשסגרו נמי מותר. וישראל שהשכיר בית של כותי והניח בו יין ויש לו חותם היין מותר. וישראל הולך ויוצא בחזקת חזרה אפילו שהה כל היום מירתת גוי. אין ישראל באותה עיר צריך שומר או חותם בתוך חותם אפי' אין לו מלוה דילמא מזייף בלילה. כשהיין ברשות העכו"ם אם הולך לו אותו ישראל כאלו כל השמירה לכותי ואסור בלא שומר. בתוספתא פרווד שישראל ועכו"ם נכנסין לתוכו אעפ"י שהחביות פתוחות והגוי יושב ומשמרן מותר מפני שהם בחזקת המשתמר פי' ואין מנסכין בו. פרווד אסיפת עם בבראשית רבה בויצא יעקב. הא דפסקי' הלכת' כרבי אליעזר דשרי יין בחותם אחד היינו כשמכיר חותמו וסתמו שהלך ישראל אחר זמן קודם שסתרו לחותם ומכירו והא דאמרינן בחותם אחד אסור היינו בלא הכרה. כדתנא השולח חבית יין ביד כותי וציר או מורייס ביד כותי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. א"נ בכותי מיירי אבל בישראל חשוד צריך חב"ה היכי דמי חותם בתוך חותם אגבה פומא דחביתא שריקה וסתימה. אע"ג דהלכה כרבי אליעזר דשרי בחותם אחד ופסיק רב כוותיה. וכן בפרק בתרא דקאמר בתלמודא והאידנא דסבירא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא ומסיק רבא דהוא בתרא ומשמע דהלכה כמותו היכי דמי חותם בתוך חותם שאינו רואהו קודם שנסתר. וכן רב אשי קאמר חומץ שלנו אין צריך חותם בתוך חותם משמע יין בעי דהלכה כרב אשי דהוא בתראה היכא שאין מכיר חותמו מיירי א"נ מצינן למימר דרבא ורב אשי מיירי אליבא דרבנן דאסרו בחותם אחד ונ"מ אליבא דהלכתא בישראל חשוד הילכך גוים שקונים יין מישראל והוא חתמו בחותם אחד. חותם בתוך חותם דחבית מליאה חשוקים ושולים כפולים מצד זה ומצד זה והוליכו למקום אחר היוקר למכור ליהודים ופעמים שמתאכסן בעיר שרובה גוים אפי' גם פתח נעול מותר. מתחילה היה רבי' תם נמנע מלשתותו משום דתנן המטהר יינו של נכרי בחצר אחרת אסור אע"ג שיש מפתח לכולי עלמא. ואחר כך התיר ושתה מהם משום דדווקא נכרי הלוקח יינו בכרמו ומטהרו ישראל אסור אבל יין של ישראל שלקחו הכותי להוליכו למכור למקום היוקר כיון שטרח לעשות כל כך ליכא למיחש דילמא טרח ומזייף והברייתא לא אסרה אלא במפתח אחד או חותם א'. אבל חותם בתוך חותם מותר כמו יוצא ונכנס. דאמרינן בפ' אין מעמידין אמר ר' יוחנן יין של ישראל ביד כותי משתמר בחותם בתוך חותם אליבא דרבנן דאסרו התם בחותם אחד ורבנן דאסרי יינו של ישראל במפתח או חותם ואמרי עד שיהא יושב ומשמר או ממונה הכא שלא לקיצין דהיינו יוצא ונכנס אלא ש"מ דחותם בתוך חותם מועיל כמו יוצא ונכנס. אע"ג דר' אלעזר אוסר לרבנן חותם בתוך חותם הלכה כר' יוחנן והוא הדין יינו של נכרי בחצירו של כותי עד שיהא חותם בתוך חותם דהא לרבנן של ר' מאיר יינו של ישראל ויינו של נכרי שוים הם ובתרוויהו אינו מועיל חותם אחד בחצירו של כותי עד שיהא שומר יושב ומשמר ומועיל חותם בתוך חותם והוא הדין ביינו של נכרי. ואם פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר בחותם אחד. אפי' לרבינו תם דמוקי מפני דמטהר יינו של כותי בלא כתב לו התקבלתי ודאיכא חותם מותר מפני שישראל עוברין שם או רוכלין המחזרין בעיירות. דינו של ישראל השולח יין ממקום למקום ועובר דרך עיר שכולה כותים דהוה ליה כמו חצירו של נכרי לר' מאיר שרי בחותם אחד ולרבנן אסור והלכה כר' מאיר דהא רבי אליעזר בפרק אין מעמידין אמר יין משתמר בחותם אחד ורב פסיק כוותיה. וגם בפ' השוכר האידנא דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופי מאי טעמא לא מותבי' חמרא בי כותים אמר ליה משום שייכא. פי' נקב קטן שהוא על החבית לצאת שם חוזקו כשהוא תוסס. ובברייתא בפרק אין מעמידין השולח יין ביד כותי שאינו מקפיד על מגע גוי או ציר או מורייס ביד כותים ואינו מכיר חותמו וסתמו מותר. ולפי רב דפסק כר' אליעזר צריך הכרת חותם. אמנם רבינו תם מתיר לשלוח יין של ישראל מעיר לעיר בחותם אחד בלא הכרת חותם דהא סתם תלמודא לא בעי הכרת חותם לבסוף מדקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופי משמע האי דלא חייש לזיופי כלל אפילו בלא הכרת חותם לבסוף. וברייתא דמצרכא הכרת חותמו וסתמו אתיא כרבנן וכן משמע כדקתני שולח אדם יינו ביד כותי ותני שולח ציר או מורייס ביד כותי ש"מ דיין ביד כותי לא קתני אע"ג דלשום אדם אין צריך אלא חותם אחד דרב דאמר בחותם אחד אסור חמפ"ג "חלתית "מורייס "פת "גבינה (עיי' שם דף לא. ונראה שהוא דברי המחבר לא מהר"ת ודו"ק). הוא הדין לר' מאיר ולר' אליעזר דשרו יין בחותם אחד יהא צריך הכרת חותם הלכך נכון לחתום פי חבית בנעורת או בשום דבר ולתת עור על החתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציים על העור וחציים על דופני קרשי החבית שאם יגביה הכותי לא ידע לכוין וליישבו כבתחילה ולתת סביב השולים מקום שמחברין דופני החבית ולקבוע שם במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם הכותי להוציא שם יין ולתוחבו אל מקומו הראשון וכל הברזות לחתוך ולקבוע עור עליהם במסמרות או לקבוע נסרים במסמרות לכסות כל השולים והברזות וצריך שישלח אל חבירו שלא יגע בחבית עד שיבא הוא ויכיר מה שחתם דצריך הכרת חותם ואפי' לא יראה מי שחתם דיו שיודיע איך חתם ויועיל שירתת הגוי שלא יקלקל החותם ולא יוציא מן היין ומועיל בהכרת חותם. חזר רבי' הרי"ץ ליישב המנהג אם הלך ישראל והכיר חותמו מותר. ואפי' לא הלך אותו ישראל שחותם כי אם ישראל אחר רואהו ומוצא החותם מותר היין.
<h2>דף לג.</h2>
הורה רבינו ת"ם כי הקנקנים וכלים שלנו המזופפות אם נתן בהן הכותי יין מותרת בשיכשוך מים לבד ואין צריך לא עירוי ולא הרתחה כיון שאין מכניסו לקיום כל שכן בחדשות דלא בעינן לא עירוי ולא הרתחה. משום שמא רמא בהן חמרא ולא ידעינן ליה דאין דרך להשים יין בכלי קודם שימכרם. פסק רבינו יצחק ב"ר שמואל מדנפיר הגיגיות העשויות לדריכה צריך לנגבן כגת של עץ. בשילהי ע"ז גת ומחץ ומשפך של עץ ולא כפרש"י דפסק דגת בהדחה סגי מתוך ברייתא אחר גבי עדשים מדיחן ופי' עדשים גת. ורבי' שמואל גורס במקום מנגבן מדיחן. ורבינו תם פי' עדשים לאו היינו גת אלא ים הוא כדאמר בית הבד (עיי' בתוס' נדה דף ס"ה) ופוסק גת צריכין ניגוב וצריך ניגוב אפי' לא דרך הגוי מאשתקד י"ב חדש לא מבעיא לרבנן דמצרכי ניגוב במקצת דברים השנויין גבי מי שהיו גיתיו ובדיו טמאין אלא אפילו לר' שמעון בן גמליאל דמגת לגת דקאמר היינו מתחילת גת לתחילת גת או מסוף גת לסוף גת אבל מסוף גת לתחילת גת לא סגי ליה לדידיה והא דקאמר תלמודא איכא בינייהו חרפי ואפלי דאי לאו כן איכא בינייהו טובא שמושכין פעמים ימי הבציר והדריכה יותר ממה שעודפת שנת החמה על שנת הלבנה. וזמן הבציר ובישול פירות לפי התקופה. ורוב פעמים אין מגת לגת י"ב חדשים. ואם נפרש מסוף הגת דאשתקד לתחילת הגת דהשתא בלא חרפי ואפלי אתי שפיר. ואין לומר גיגיות אין עליהן תורת גת והגת עוברין על ידי קורה וגלגל ודפין כך לא היו עושין בימי חכמים אלא בבית הבדין כדאמר בפרק איזהו נשך ובפרק המוכר את הבית (דף ע"ד) הזיתים לבי דפי ולא אמר הכי על הענבים. וכן בריש מסכת שבת (דף י"ח) טוענין קורות בית הבד ועיגולי הגת רק מעצרא זיירא בשילהי ר' ישמעאל שהוא כעין בד. וכל העולם רגילין לנגב כדברי רבינו תם. כשדרך הגוי עכשיו. ובאותו שלא דרך עכשיו מקילין וסומכין על דבריו של ר' שמעון בן גמליאל דמתיר מגת לגת. ורבינו תם מתיר בדיעבד בלא ניגוב שהגת בתלמוד היו עוצרי' הדריכה בטעינות עיגולי הגת. כדי להוציא מה שאינו יוצא על ידי דריכה היא היתה של עץ ונאסרת. ותו מגיגיות שלנו אע"פ שגם בגיגיות יש שנותנים אבנים כבדים כדי לעצור אינם אלא המיעוט ולא שכיחי. ועוד מטעם חמרא חדתא בעינבי או מטעם יין ביין שהוא פוסק יין ביין בס' ואינו אסור במשהו אלא שנתנסך לפני ע"ז דומיא דמים במים כי דבר מועט היה חושב מה שיוצא על ידי ניגוב. והתלמוד לא הוצרך אלא בגת ומחץ ניגוב. היין אם ניתן בקיתון של מים בכוונה או נפל מים ויש בזגים לבטל הטיפות שעל הכוס היין מותר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וסתם יינן בס' אפ' במינו שבזמן הזה אין אסור בהנאה ובטל בס' מיהו המחמיר האוסרו במשהו תבא עליו ברכה.
<h2>דף סא.</h2>
יין של ישראל בכפר כותי אם ישראל דר באותו כפר ומפתח או חותם ביד ישראל מותר כרבי אליעזר דהלכה כוותיה. ואם הניחו בכפר וחתם החבית ועשה סימן על הדלת כשסגרו נמי מותר. וישראל שהשכיר בית של כותי והניח בו יין ויש לו חותם היין מותר. וישראל הולך ויוצא בחזקת חזרה אפילו שהה כל היום מירתת גוי. אין ישראל באותה עיר צריך שומר או חותם בתוך חותם אפי' אין לו מלוה דילמא מזייף בלילה. כשהיין ברשות העכו"ם אם הולך לו אותו ישראל כאלו כל השמירה לכותי ואסור בלא שומר. בתוספתא פרווד שישראל ועכו"ם נכנסין לתוכו אעפ"י שהחביות פתוחות והגוי יושב ומשמרן מותר מפני שהם בחזקת המשתמר פי' ואין מנסכין בו. פרווד אסיפת עם בבראשית רבה בויצא יעקב. הא דפסקי' הלכת' כרבי אליעזר דשרי יין בחותם אחד היינו כשמכיר חותמו וסתמו שהלך ישראל אחר זמן קודם שסתרו לחותם ומכירו והא דאמרינן בחותם אחד אסור היינו בלא הכרה. כדתנא השולח חבית יין ביד כותי וציר או מורייס ביד כותי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. א"נ בכותי מיירי אבל בישראל חשוד צריך חב"ה היכי דמי חותם בתוך חותם אגבה פומא דחביתא שריקה וסתימה. אע"ג דהלכה כרבי אליעזר דשרי בחותם אחד ופסיק רב כוותיה. וכן בפרק בתרא דקאמר בתלמודא והאידנא דסבירא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא ומסיק רבא דהוא בתרא ומשמע דהלכה כמותו היכי דמי חותם בתוך חותם שאינו רואהו קודם שנסתר. וכן רב אשי קאמר חומץ שלנו אין צריך חותם בתוך חותם משמע יין בעי דהלכה כרב אשי דהוא בתראה היכא שאין מכיר חותמו מיירי א"נ מצינן למימר דרבא ורב אשי מיירי אליבא דרבנן דאסרו בחותם אחד ונ"מ אליבא דהלכתא בישראל חשוד הילכך גוים שקונים יין מישראל והוא חתמו בחותם אחד. חותם בתוך חותם דחבית מליאה חשוקים ושולים כפולים מצד זה ומצד זה והוליכו למקום אחר היוקר למכור ליהודים ופעמים שמתאכסן בעיר שרובה גוים אפי' גם פתח נעול מותר. מתחילה היה רבי' תם נמנע מלשתותו משום דתנן המטהר יינו של נכרי בחצר אחרת אסור אע"ג שיש מפתח לכולי עלמא. ואחר כך התיר ושתה מהם משום דדווקא נכרי הלוקח יינו בכרמו ומטהרו ישראל אסור אבל יין של ישראל שלקחו הכותי להוליכו למכור למקום היוקר כיון שטרח לעשות כל כך ליכא למיחש דילמא טרח ומזייף והברייתא לא אסרה אלא במפתח אחד או חותם א'. אבל חותם בתוך חותם מותר כמו יוצא ונכנס. דאמרינן בפ' אין מעמידין אמר ר' יוחנן יין של ישראל ביד כותי משתמר בחותם בתוך חותם אליבא דרבנן דאסרו התם בחותם אחד ורבנן דאסרי יינו של ישראל במפתח או חותם ואמרי עד שיהא יושב ומשמר או ממונה הכא שלא לקיצין דהיינו יוצא ונכנס אלא ש"מ דחותם בתוך חותם מועיל כמו יוצא ונכנס. אע"ג דר' אלעזר אוסר לרבנן חותם בתוך חותם הלכה כר' יוחנן והוא הדין יינו של נכרי בחצירו של כותי עד שיהא חותם בתוך חותם דהא לרבנן של ר' מאיר יינו של ישראל ויינו של נכרי שוים הם ובתרוויהו אינו מועיל חותם אחד בחצירו של כותי עד שיהא שומר יושב ומשמר ומועיל חותם בתוך חותם והוא הדין ביינו של נכרי. ואם פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר בחותם אחד. אפי' לרבינו תם דמוקי מפני דמטהר יינו של כותי בלא כתב לו התקבלתי ודאיכא חותם מותר מפני שישראל עוברין שם או רוכלין המחזרין בעיירות. דינו של ישראל השולח יין ממקום למקום ועובר דרך עיר שכולה כותים דהוה ליה כמו חצירו של נכרי לר' מאיר שרי בחותם אחד ולרבנן אסור והלכה כר' מאיר דהא רבי אליעזר בפרק אין מעמידין אמר יין משתמר בחותם אחד ורב פסיק כוותיה. וגם בפ' השוכר האידנא דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופי מאי טעמא לא מותבי' חמרא בי כותים אמר ליה משום שייכא. פי' נקב קטן שהוא על החבית לצאת שם חוזקו כשהוא תוסס. ובברייתא בפרק אין מעמידין השולח יין ביד כותי שאינו מקפיד על מגע גוי או ציר או מורייס ביד כותים ואינו מכיר חותמו וסתמו מותר. ולפי רב דפסק כר' אליעזר צריך הכרת חותם. אמנם רבינו תם מתיר לשלוח יין של ישראל מעיר לעיר בחותם אחד בלא הכרת חותם דהא סתם תלמודא לא בעי הכרת חותם לבסוף מדקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופי משמע האי דלא חייש לזיופי כלל אפילו בלא הכרת חותם לבסוף. וברייתא דמצרכא הכרת חותמו וסתמו אתיא כרבנן וכן משמע כדקתני שולח אדם יינו ביד כותי ותני שולח ציר או מורייס ביד כותי ש"מ דיין ביד כותי לא קתני אע"ג דלשום אדם אין צריך אלא חותם אחד דרב דאמר בחותם אחד אסור חמפ"ג "חלתית "מורייס "פת "גבינה (עיי' שם דף לא. ונראה שהוא דברי המחבר לא מהר"ת ודו"ק). הוא הדין לר' מאיר ולר' אליעזר דשרו יין בחותם אחד יהא צריך הכרת חותם הלכך נכון לחתום פי חבית בנעורת או בשום דבר ולתת עור על החתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציים על העור וחציים על דופני קרשי החבית שאם יגביה הכותי לא ידע לכוין וליישבו כבתחילה ולתת סביב השולים מקום שמחברין דופני החבית ולקבוע שם במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם הכותי להוציא שם יין ולתוחבו אל מקומו הראשון וכל הברזות לחתוך ולקבוע עור עליהם במסמרות או לקבוע נסרים במסמרות לכסות כל השולים והברזות וצריך שישלח אל חבירו שלא יגע בחבית עד שיבא הוא ויכיר מה שחתם דצריך הכרת חותם ואפי' לא יראה מי שחתם דיו שיודיע איך חתם ויועיל שירתת הגוי שלא יקלקל החותם ולא יוציא מן היין ומועיל בהכרת חותם. חזר רבי' הרי"ץ ליישב המנהג אם הלך ישראל והכיר חותמו מותר. ואפי' לא הלך אותו ישראל שחותם כי אם ישראל אחר רואהו ומוצא החותם מותר היין.
<h2>דף סט:</h2>
יין של ישראל בכפר כותי אם ישראל דר באותו כפר ומפתח או חותם ביד ישראל מותר כרבי אליעזר דהלכה כוותיה. ואם הניחו בכפר וחתם החבית ועשה סימן על הדלת כשסגרו נמי מותר. וישראל שהשכיר בית של כותי והניח בו יין ויש לו חותם היין מותר. וישראל הולך ויוצא בחזקת חזרה אפילו שהה כל היום מירתת גוי. אין ישראל באותה עיר צריך שומר או חותם בתוך חותם אפי' אין לו מלוה דילמא מזייף בלילה. כשהיין ברשות העכו"ם אם הולך לו אותו ישראל כאלו כל השמירה לכותי ואסור בלא שומר. בתוספתא פרווד שישראל ועכו"ם נכנסין לתוכו אעפ"י שהחביות פתוחות והגוי יושב ומשמרן מותר מפני שהם בחזקת המשתמר פי' ואין מנסכין בו. פרווד אסיפת עם בבראשית רבה בויצא יעקב. הא דפסקי' הלכת' כרבי אליעזר דשרי יין בחותם אחד היינו כשמכיר חותמו וסתמו שהלך ישראל אחר זמן קודם שסתרו לחותם ומכירו והא דאמרינן בחותם אחד אסור היינו בלא הכרה. כדתנא השולח חבית יין ביד כותי וציר או מורייס ביד כותי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. א"נ בכותי מיירי אבל בישראל חשוד צריך חב"ה היכי דמי חותם בתוך חותם אגבה פומא דחביתא שריקה וסתימה. אע"ג דהלכה כרבי אליעזר דשרי בחותם אחד ופסיק רב כוותיה. וכן בפרק בתרא דקאמר בתלמודא והאידנא דסבירא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא ומסיק רבא דהוא בתרא ומשמע דהלכה כמותו היכי דמי חותם בתוך חותם שאינו רואהו קודם שנסתר. וכן רב אשי קאמר חומץ שלנו אין צריך חותם בתוך חותם משמע יין בעי דהלכה כרב אשי דהוא בתראה היכא שאין מכיר חותמו מיירי א"נ מצינן למימר דרבא ורב אשי מיירי אליבא דרבנן דאסרו בחותם אחד ונ"מ אליבא דהלכתא בישראל חשוד הילכך גוים שקונים יין מישראל והוא חתמו בחותם אחד. חותם בתוך חותם דחבית מליאה חשוקים ושולים כפולים מצד זה ומצד זה והוליכו למקום אחר היוקר למכור ליהודים ופעמים שמתאכסן בעיר שרובה גוים אפי' גם פתח נעול מותר. מתחילה היה רבי' תם נמנע מלשתותו משום דתנן המטהר יינו של נכרי בחצר אחרת אסור אע"ג שיש מפתח לכולי עלמא. ואחר כך התיר ושתה מהם משום דדווקא נכרי הלוקח יינו בכרמו ומטהרו ישראל אסור אבל יין של ישראל שלקחו הכותי להוליכו למכור למקום היוקר כיון שטרח לעשות כל כך ליכא למיחש דילמא טרח ומזייף והברייתא לא אסרה אלא במפתח אחד או חותם א'. אבל חותם בתוך חותם מותר כמו יוצא ונכנס. דאמרינן בפ' אין מעמידין אמר ר' יוחנן יין של ישראל ביד כותי משתמר בחותם בתוך חותם אליבא דרבנן דאסרו התם בחותם אחד ורבנן דאסרי יינו של ישראל במפתח או חותם ואמרי עד שיהא יושב ומשמר או ממונה הכא שלא לקיצין דהיינו יוצא ונכנס אלא ש"מ דחותם בתוך חותם מועיל כמו יוצא ונכנס. אע"ג דר' אלעזר אוסר לרבנן חותם בתוך חותם הלכה כר' יוחנן והוא הדין יינו של נכרי בחצירו של כותי עד שיהא חותם בתוך חותם דהא לרבנן של ר' מאיר יינו של ישראל ויינו של נכרי שוים הם ובתרוויהו אינו מועיל חותם אחד בחצירו של כותי עד שיהא שומר יושב ומשמר ומועיל חותם בתוך חותם והוא הדין ביינו של נכרי. ואם פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר בחותם אחד. אפי' לרבינו תם דמוקי מפני דמטהר יינו של כותי בלא כתב לו התקבלתי ודאיכא חותם מותר מפני שישראל עוברין שם או רוכלין המחזרין בעיירות. דינו של ישראל השולח יין ממקום למקום ועובר דרך עיר שכולה כותים דהוה ליה כמו חצירו של נכרי לר' מאיר שרי בחותם אחד ולרבנן אסור והלכה כר' מאיר דהא רבי אליעזר בפרק אין מעמידין אמר יין משתמר בחותם אחד ורב פסיק כוותיה. וגם בפ' השוכר האידנא דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופי מאי טעמא לא מותבי' חמרא בי כותים אמר ליה משום שייכא. פי' נקב קטן שהוא על החבית לצאת שם חוזקו כשהוא תוסס. ובברייתא בפרק אין מעמידין השולח יין ביד כותי שאינו מקפיד על מגע גוי או ציר או מורייס ביד כותים ואינו מכיר חותמו וסתמו מותר. ולפי רב דפסק כר' אליעזר צריך הכרת חותם. אמנם רבינו תם מתיר לשלוח יין של ישראל מעיר לעיר בחותם אחד בלא הכרת חותם דהא סתם תלמודא לא בעי הכרת חותם לבסוף מדקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופי משמע האי דלא חייש לזיופי כלל אפילו בלא הכרת חותם לבסוף. וברייתא דמצרכא הכרת חותמו וסתמו אתיא כרבנן וכן משמע כדקתני שולח אדם יינו ביד כותי ותני שולח ציר או מורייס ביד כותי ש"מ דיין ביד כותי לא קתני אע"ג דלשום אדם אין צריך אלא חותם אחד דרב דאמר בחותם אחד אסור חמפ"ג "חלתית "מורייס "פת "גבינה (עיי' שם דף לא. ונראה שהוא דברי המחבר לא מהר"ת ודו"ק). הוא הדין לר' מאיר ולר' אליעזר דשרו יין בחותם אחד יהא צריך הכרת חותם הלכך נכון לחתום פי חבית בנעורת או בשום דבר ולתת עור על החתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציים על העור וחציים על דופני קרשי החבית שאם יגביה הכותי לא ידע לכוין וליישבו כבתחילה ולתת סביב השולים מקום שמחברין דופני החבית ולקבוע שם במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם הכותי להוציא שם יין ולתוחבו אל מקומו הראשון וכל הברזות לחתוך ולקבוע עור עליהם במסמרות או לקבוע נסרים במסמרות לכסות כל השולים והברזות וצריך שישלח אל חבירו שלא יגע בחבית עד שיבא הוא ויכיר מה שחתם דצריך הכרת חותם ואפי' לא יראה מי שחתם דיו שיודיע איך חתם ויועיל שירתת הגוי שלא יקלקל החותם ולא יוציא מן היין ומועיל בהכרת חותם. חזר רבי' הרי"ץ ליישב המנהג אם הלך ישראל והכיר חותמו מותר. ואפי' לא הלך אותו ישראל שחותם כי אם ישראל אחר רואהו ומוצא החותם מותר היין.
<h2>דף עה.</h2>
הורה רבינו ת"ם כי הקנקנים וכלים שלנו המזופפות אם נתן בהן הכותי יין מותרת בשיכשוך מים לבד ואין צריך לא עירוי ולא הרתחה כיון שאין מכניסו לקיום כל שכן בחדשות דלא בעינן לא עירוי ולא הרתחה. משום שמא רמא בהן חמרא ולא ידעינן ליה דאין דרך להשים יין בכלי קודם שימכרם. פסק רבינו יצחק ב"ר שמואל מדנפיר הגיגיות העשויות לדריכה צריך לנגבן כגת של עץ. בשילהי ע"ז גת ומחץ ומשפך של עץ ולא כפרש"י דפסק דגת בהדחה סגי מתוך ברייתא אחר גבי עדשים מדיחן ופי' עדשים גת. ורבי' שמואל גורס במקום מנגבן מדיחן. ורבינו תם פי' עדשים לאו היינו גת אלא ים הוא כדאמר בית הבד (עיי' בתוס' נדה דף ס"ה) ופוסק גת צריכין ניגוב וצריך ניגוב אפי' לא דרך הגוי מאשתקד י"ב חדש לא מבעיא לרבנן דמצרכי ניגוב במקצת דברים השנויין גבי מי שהיו גיתיו ובדיו טמאין אלא אפילו לר' שמעון בן גמליאל דמגת לגת דקאמר היינו מתחילת גת לתחילת גת או מסוף גת לסוף גת אבל מסוף גת לתחילת גת לא סגי ליה לדידיה והא דקאמר תלמודא איכא בינייהו חרפי ואפלי דאי לאו כן איכא בינייהו טובא שמושכין פעמים ימי הבציר והדריכה יותר ממה שעודפת שנת החמה על שנת הלבנה. וזמן הבציר ובישול פירות לפי התקופה. ורוב פעמים אין מגת לגת י"ב חדשים. ואם נפרש מסוף הגת דאשתקד לתחילת הגת דהשתא בלא חרפי ואפלי אתי שפיר. ואין לומר גיגיות אין עליהן תורת גת והגת עוברין על ידי קורה וגלגל ודפין כך לא היו עושין בימי חכמים אלא בבית הבדין כדאמר בפרק איזהו נשך ובפרק המוכר את הבית (דף ע"ד) הזיתים לבי דפי ולא אמר הכי על הענבים. וכן בריש מסכת שבת (דף י"ח) טוענין קורות בית הבד ועיגולי הגת רק מעצרא זיירא בשילהי ר' ישמעאל שהוא כעין בד. וכל העולם רגילין לנגב כדברי רבינו תם. כשדרך הגוי עכשיו. ובאותו שלא דרך עכשיו מקילין וסומכין על דבריו של ר' שמעון בן גמליאל דמתיר מגת לגת. ורבינו תם מתיר בדיעבד בלא ניגוב שהגת בתלמוד היו עוצרי' הדריכה בטעינות עיגולי הגת. כדי להוציא מה שאינו יוצא על ידי דריכה היא היתה של עץ ונאסרת. ותו מגיגיות שלנו אע"פ שגם בגיגיות יש שנותנים אבנים כבדים כדי לעצור אינם אלא המיעוט ולא שכיחי. ועוד מטעם חמרא חדתא בעינבי או מטעם יין ביין שהוא פוסק יין ביין בס' ואינו אסור במשהו אלא שנתנסך לפני ע"ז דומיא דמים במים כי דבר מועט היה חושב מה שיוצא על ידי ניגוב. והתלמוד לא הוצרך אלא בגת ומחץ ניגוב. היין אם ניתן בקיתון של מים בכוונה או נפל מים ויש בזגים לבטל הטיפות שעל הכוס היין מותר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וסתם יינן בס' אפ' במינו שבזמן הזה אין אסור בהנאה ובטל בס' מיהו המחמיר האוסרו במשהו תבא עליו ברכה.
